החלטה בתיק ת"א 1427-07

לבקשת כל באי כוח הצדדים (בקשה מס' 14), אני קובעת את זהות הנהג.

1.         ביום 1.5.11 שללתי כי התובע היה הנהג ברכב בו הוא נסע ואשר היה מעורב בתאונת דרכים ביום 22.10.04 ( להלן: "ההחלטה").

            ב"כ הצדדים עתרו כי ביהמ"ש ישלים את מלאכתו ועל פי הראיות גם יקבע מי מבין צדדים ג' היה הנהג. מתוך הראיות הגעתי למסקנה שהנהג היה אבו בלאל שהדי (שאדי) - צד ג' 2.

2.         העד מצרי העיד שבזירה ראה את התובע ואת שהדי, צד ג' 2, יושבים מקדימה של הרכב וההרוגים יושבים מאחור. שהדי אישר זאת כאשר נשאל שאלות בביה"ח ע"י רפ"ק עומסי. גרסת מצרי בביהמ"ש הייתה שכאשר הגיע לזירה כל הנוסעים היו מחוץ לרכב, גם הפצועים וגם ההרוגים.

            הוא מיקם את הפצועים לשמאל הרכב, כאשר שהדי היה מקדימה והתובע בצד שמאל אחורי. את המנוח צד ג' 1 מיקם העד מצרי בעדותו בביהמ"ש, מלפני הרכב יחד עם הרוג נוסף מבין שלושת ההרוגים. התובע ושהדי נפצעו בתאונה במצב שאפשר להם לשוחח עד שהגיעו אליהם מטעם מד"א והמשטרה.

            את הנתון שהמנוח היה הנהג הם מסרו למד"א שמסרו זאת למשטרה ( עדות בוחן התנועה, ארז יעקבובסקי, ולמשטרה עמ' 39-40). אלא ששהדי שינה את גרסתו לגבי זהות הנהג מהמנוח, לתובע, כאשר שוחח עמו רפ"ק עומסי בביה"ח.

            השתכנעתי כי הגרסה מי היה הנהג תלויה בניתוח הראיות הישירות והעקיפות כי לכאורה, ההצבעה על המנוח באה מטעם התובע ושהדי בהזדמנות הראשונה, כפי שעולה ברישום בתיק בוחן התנועה, מפי אנשי מד"א. על פי הנתון שהם מסרו יחדיו נקבעה עמדת בוחן התנועה, ומכאן זו הייתה אחת האפשרויות שהוצגה לפרקליטות יחד עם התובע כחלופה שנייה, לפי גרסת שהדי המאוחרת ( לרפ"ק עומסי).

3.         בעת התאונה, התובע מיקם עצמו ליד הנהג. לפי גרסה אחת, שהדי ישב ליד הנהג עד שאספו את התובע ואז הוא ירד ועבר מאחורה, שכן ההיכרות הייתה בין התובע למנוח.

            גרסת שהדי בביה"ח וגרסת העד מצרי בבית החולים, כפי שנמסרה לרפ"ק עומסי לפני השיחה עם שהדי, הייתה ששהדי ישב מקדימה ליד הנהג - התובע.

            אמו של המנוח טענה שראתה את בנה נאסף ע"י הרכב ולכן לגרסתה הוא לא היה יכול היה להיות הנהג. לסימני השאלה העולים מגרסתה התייחסתי בהחלטה.

            מי שלא היה אמין בגלל שינוי הגרסאות היה שהדי. ב"כ התובע ובאת כוח קרנית סברו שגם אם המנוח לא הייתה אמינה. היא הסבירה את השינויים בעמדתה ובשיתוף הפעולה שלה בגלל השקרים שהתובע הפיץ על בנה. כנגד, טען ב"כ התובע, שהיא העידה שראתה את התובע עובר מדי יום ליד ביתה בא בשעה שרק השתחרר יום קודם מריצוי מאסר בפועל.

4.         השתכנעתי שחילופי הדברים בין אם המנוח לב"כ התובע באשר להעדר אמינותה והעדר אמינות התובע אינם קשורים לתיק זה והמקור שלהם לא הוצף.

            הטעם לכך נעוץ בשניים. מצד התובע - האם העידה שראתה את בנה עולה לרכב למושב האחורי ( עמ' 16 לפרוטוקול). היא נשאלה מדוע מסרה גרסה שונה לחוקר שמעולם לא ראתה את הרכב והשיבה שמלכתחילה לא רצתה לשתף פעולה אך כאשר שמעה את השקרים שהתובע מפיץ החליטה למסור את גרסתה למה שראו עיניה.

            כדי להראות שהיא לא אמינה, התמקד בא כוח התובע בשאלה האם היא הכירה את התובע. לכך היא השיבה שראתה אותו עובר ליד ביתה מדי יום. בא כוח התובע עתר לאפשר לו להציג ראיה מזימה שהתובע היה בכלא עד יום לפני התאונה. אלא שההפרזה של אם המנוח וראיה מזימה זו, אינם סותרים את העובדה שהתובע העיד שהכיר את המנוח ולכן שהדי פינה לו את מקומו מקדימה והוא התיישב לידו. לכן הייתה אפשרות שהאם הכירה את התובע למרות שבא כוחו סבר אחרת.

            הטעם השני נעוץ באירוע תוך כדי החקירה הנגדית שציטטתי בהחלטה בעמ' 6-7 מהפרוטוקול ( עמ' 6-9).

            לא השתכנעתי בעת הדיון ולא השתכנעתי כאשר עברתי על הראיות ובעת כתיבת ההחלטה ועתה, שההתפרצות הייתה מקרית. מי שנמנע ממנו לקבל תשובה בעת החקירה של התובע היה ב"כ המנוח, עו"ד אבי אזולאי.

            בהמשך, בעמ' 8, עותר עו"ד מרעי שייצג את שהדי, שחבריו יפסיקו לצעוק.

            נותרו אפוא בזירת "הצועקים" מי שלא היה מעוניין בתשובה - התובע וקרנית.

            לאור העמדה של אם המנוח כלפי התובע וההיפך כמפורט לעיל, ניתן להסיק שהאינטרס להפריע בחקירה זו באה מכיוון התובע, שלא מטעמים הקשורים לתיק זה ולא מטעם קרנית.